החגים חלפו עברו להם. שעון החורף מעבר לפינה ואפשר להגיד בוודאות שאנחנו בחזל"ש (הקיצור הצבאי המוצלח ל"חזרה לשגרה"). חזרה לעבודה לאחר חופשה ארוכה, בעיקר כשכירים בעבודה משרדית, מלווה בתחושת שביזות קשה. כמי שעזבה את העבודה המשרדית עם הולדת בתי השלישית, אני לא מתגעגעת לתחושה הזו. אבל אני בהחלט מתגעגעת למשהו מהנה אחד בחזל"ש: "לדפוק" הופעה למשרד. זה הזמן להודות שלא פעם מצאתי את עצמי לאחר חופשה ארוכה מכינה בגדים בערב לבוקר שלמחרת, משל הייתי תלמידת תיכון נלהבת. בין אם זה כי קניתי בגד ח

הפוסט הפעם חורג ממסעותיי אחרי סודות הסטיילינג, או אחר נשים שיש להן את "זה", אבל החריגה היא למטרה טובה יותר: לרגל מודעות לסרטן השד שמצוין בארץ ובעולם בחודש אוקטובר. בשנים האחרונות המודעות למחלה, ולבדיקות הגילוי המוקדם, עולה בעקבות שיתוף של נשים מפורסמות ושל נשים אמיצות שחושפות את הגילוי והמאבק במחלה בפוסטים ברשתות החברתיות. גם עולם האופנה והסטייל תורם להעלאת המודעות: מדי שנה מוארים כ-200 בניינים בולטים ברחבי העולם בוורוד, הצבע שמסמל את המאבק במחלה ביוזמת חברת אסתי לאודר. כמו כ

כמו ישראלים רבים, ניצלנו את תקופת החגים לחופשה משפחתית בכריתים, שכללה חגיגה מיוחדת לכבוד יום הולדתו ה-70 של אבא שלי. עוד שנפשנו לנו שם ידעתי מה יהיה נושא הפוסט הבא, או יותר נכון מי תהיה: אמא שלי, פנינה גולדשטיין. האישה עם המנומר. גם בחופשה המשפחתית היא נראתה תמיד נהדר, עם בגד ים מנומר או עם בגד ערב קלאסי. רמזתי קצת בפוסטים הקודמים אודותיה. מדובר באושיית סטיילינג שאירגנה תצוגות אופנה בשנות ה-80 והייתה חלק מברנז'ת עולם האופנה דאז, וככזו הייתה תמיד לבושה לפי צו האופנה אבל עם הרב